דחיינות, שכחה, עצבנות וחרדה הן כולן חלקים רגילים מהחיים האנושיים. עבור מי שמתמודדת עם ADHD, אלה כמה מהאתגרים הנפוצים ביותר ביום-יום. בשבילן כמעט בלתי אפשרי "להתפקס" או "להפסיק להיות עצלנית". אפילו המשימות הפשוטות דורשות מאמץ אדיר, וזה קשה להבנה אם אין לכן ADHD. במיוחד לנשים יש קושי באבחון וטיפול ב-ADHD.
הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות (ADHD) סובלת מסטיגמה וכמעט לא מדברים עליה, למרות שיותר מ-9% מהילדים בגילאי 3–17 בארה"ב כבר אובחנו. עדיין נהוג לקשר את ADHD לילדים קטנים שמרעישים, חסרי מנוחה ולא מרוכזים. היום כבר ברור שהיא הרבה מעבר לכך. בשנים האחרונות הקהילה המדעית מתחילה להסכים שנערות ונשים סובלות מההפרעה באותם שיעורים כמו גברים, אך פחות מחצי מהן בכלל מאובחנות.
ADHD, או הפרעת קשב וריכוז, היא מצב נפשי כרוני המשפיע על תהליכים מוחיים שונים. שנים ארוכות חשבו שמדובר בהפרעה נוירו-התפתחותית של ילדים בלבד, כזו שעוברת עם הגיל, ובעיקר בילדים שובבים (לרוב בנים). מחקרים עדכניים מראים שבעוד האתגרים של ADHD בילדות עשויים להיחלש עם הזמן, התסמינים עצמם נשארים גם בבגרות לשני המינים – רק הביטוי שלהם משתנה.
המונח מתייחס לשני מאפיינים: קשב והיפראקטיביות, שבעבר נחשבו לשתי קטגוריות נפרדות. המושג הפרעת קשב בלבד (ADD) אינו בשימוש כיום והוא מתייחס למה שמוכר כיום כסוג חסר קשב של ADHD.
הרפואה היום מזהה שלושה סוגי ADHD:
לרוב, לאדם עם ADHD יש תסמינים משני צדי הספקטרום, אך אחד מהם – היפראקטיבי או חסר קשב – הוא הדומיננטי במחשבה ובהתנהגות שלה.
הסוג ההיפראקטיבי מאופיין בצורך מתמיד בפעולה ותנועה. רבות הסובלות מסוג זה נוטות לאימפולסיביות, קוטעות שיחות, "מסיימות" משפטים של אחרים או מדברות יותר ממה שהסביבה מסוגלת לעכל; לרוב הן זקוקות לפעילות גופנית, מתקשות לשבת בשקט ומתרוצצות. זה הסוג המזוהה ביותר לעין, שנטען במיוחד אצל בנים וגברים.
מי שסובלת מסוג חסר קשב של ADHD מתקשה להתרכז, אך הביטוי הוא בחוסר יכולת לעקוב אחרי שיחה או לזכור הוראות. היא עלולה להיראות "מנותקת" ושכחנית, לאבד דברים תדיר, ולהתמודד עם קושי בניהול זמן ושגרה – גם במשימות יומיומיות וגם במטלות חשובות. סוג זה נפוץ יותר אצל נשים ונערות.
התוצאה בפועל דומה לרוב הסובלות מכל סוג – קושי להתרכז, לנהל שיחה, להצמד לשגרה יומית, ומשימות רגילות דורשות מהן מאמץ על.
ההבחנה בין סוגי ADHD עוזרת להגדיר איך מתבטאת ההפרעה החיצונית, מה שחשוב בהתאמת טיפול, אך התהליכים הקוגניטיביים הבסיסיים דומים מאוד בין הסוגים.
דרך הביטוי של מחשבות ורגשות קשורה באישיות של כל אחת, בסביבה שבה גדלה ובנורמות החברתיות. זה נכון לכולן, גם למתמודדות עם ADHD.
יש מי שמביאה תסכול וכעס לידי ביטוי בביטוי קולי וגלוי, ויש מי שאוספת הכל פנימה בשקט – אבל התחושות עשויות להיות דומות. מדברותנות ואימפולסיביות לעיתים מסוות דווקא שכחנות וחוסר ביטחון עצמי.
התסמינים השכיחים של ADHD אצל נשים כוללים:
הסיבה המדויקת ל-ADHD עדיין אינה ידועה, אולם המחקר נמשך. יש מרכיב גנטי מובהק ומתועד היטב.
אם אחד מההורים מציג סימני ADHD, יש סיכוי גבוה להעברת ההפרעה לילדים בצורה כלשהי. למעשה, לעיתים רבות נשים מאובחנות לראשונה רק לאחר אבחון ילדים במשפחה, כשהן מזהות בעצמן סימפטומים זהים.
אם קיימת נטייה גנטית ל-ADHD, מגוון טריגרים עלולים להחריף את הסימפטומים:
הרגלים מזיקים יוצרים מעגל מתסכל במיוחד: מגורים בבית מבולגן, תזונה לא בריאה ולחץ מהחמצת דד-ליינים – כולם מגבירים את הסימפטומים של ADHD, ובעצם הקשיים עצמם מקשים עוד יותר לעשות שינוי חיובי.
זה לא עצלנות. קיימים הבדלים מבניים במוח של מתמודדות ADHD, ואין להן ברירה אלא לתפקד מתוך נקודת מוצא השונה מאנשים נוירוטיפיים.
ADHD היא הגדרה רחבה, ויש שונות בהופעה אך גם כמה מאפיינים מאחדים.
מחקרים נוירולוגיים מראים שבאזורים מסוימים המוח מתפתח מהר או לאט יותר מאשר אצל נוירוטיפיות, וגם הקישוריות בין אזורים שונה.
המוליכים העצביים, שאחראים על תפקוד מוח "טיפוסי", מתנהלים בעייתית אצל הסובלות מ-ADHD. בהסבר פשוט: המידע לא תמיד עובר ביעילות בין חלקי המוח.
שני המוליכים החשובים שמאופיינים ביותר בעיות אצל מתמודדות ADHD הם דופמין ונוראדרנלין. שניהם קשורים ישירות למצב רוח, מוטיבציה ועוד. לפי ריכוזם והשימוש שלהם במוח, האישה יכולה להיות היפראקטיבית/היפר-פוקוס או נעדרת מוטיבציה לחלוטין – שני הקצוות הללו הם חלק מהתסמינים. בנוסף, תפיסת הזמן אצל מאובחנות ADHD לרוב שונה מהרגיל.
למרות שהיום ברורה השונות בתפקוד מוחי, עדיין אין הסבר מלא – עדיין.
האבחון נשען על הנחיות שנקבעו כמעט לפני 40 שנה. ישנו צ'קליסט לאיתור ADHD – אך הוא פותח במקור על פי ילדים לבנים מרקע חברתי דומה. הקריטריונים משתנים עם התקדמות המדע, אך השינוי איטי מדי.
מכיוון שהתסמינים המרכזיים נראים כמו התנהגויות אנושיות רגילות – שכחה, חוסר מוטיבציה, דחיינות – לא רבות נשלחות לבירור מעמיק. במקום זאת, רבות מתויגות כעצלניות או לא אמינות, וסובלות מסטיגמה בבית הספר ובעבודה.
הרבה זמן חשבו ש-ADHD נמצא בעיקר אצל בנים קטנים, ודעה זו עדיין רווחת. בארה"ב 13% מהבנים ו-6% בלבד מהבנות מאובחנים עם ADHD. כיום ברור שכמעט אותו מספר נערות ונשים סובלות מהפרעה כמו בנים וגברים, אך הסימנים שלהן פשוט מתעלמים. יש לכך מספר סיבות.
אצל נשים, לרוב ADHD מתבטאת בסוג חסר קשב. ילדות שחולמות בהקיץ, מתקשות להתרכז ולנהל משימות אך לא מקפצות או מפריעות – התסמינים שלהן פחות "מפריעים" למבוגרים, אך האתגר אמיתי.
נשים מחונכות מהילדות שלא להחצין רגש שלילי – במקום להתפרץ, הן נוטות לפנים. ילדות לומדות שלא לקטוע אחרים ומוענשות יותר על התנהגות "לא ראויה", לכן הן לומדות להסוות היטב את ההתמודדויות.
מסכה (Masking) היא שילוב התנהגויות שמטרתן להסתגל לסביבה ולציפיות החברתיות. נשים מתבקשות להסתגל כל הזמן, ולעיתים עושות זאת כל כך טוב שאף אחד לא מבחין במצוקה, גם אם יש להפרעה משמעותית כמו ADHD.
ונשים נמצאות בלכד כפול: גם כשמדברות על כך, פעמים רבות הן לא מופנות לאבחון נוסף.
לצערנו, מוסכם בטעות ששכחנות, אימפולסיביות ובלבול הם נורמליים אצל נשים. סימפטומים קשים כאלה מיוחסים לPMS, בעוד שהם יכולים להיגרם ממצב שאפשר לאבחן ולטפל בו בקלות.
שינויים במצב רוח וערפול מוחי הן תופעות נפוצות שיכולות לנבוע מהורמונים, אך לעיתים הן איתות למצבים אמיתיים שלא צריך להתעלם מהם.
גם רגשות שליליים אצל נשים, כמו כעס ותסכול, מגלים כלפיהן פחות סבלנות מאשר אצל גברים.
חרדה ודיכאון מגיעות לעיתים קרובות יחד עם ADHD אצל נשים ונערות, כמו גם הפרעות אכילה ושינה.
המוח עם ADHD נחשב ל"שונה" מגדר הנורמה הנוירוטיפית, אך בפועל כבר ברור שאין אף אחת "נורמלית" באמת. במקום להתאמץ להתאים לתבנית, נכון יותר לקבל ולחגוג את השונות. במידה ויש לכן חשד ל-ADHD, התייעצו עם גורם מקצועי לאבחון.
יש מה לעשות כדי להתמודד עם הסימפטומים:
לפשט ולבנות מבנה קבוע. אם משימות יומיומיות גוזלות יותר מדי זמן ואנרגיה, נסו לפשט ולבנות אוטומציה: תקבעו שגרה לקניות ותשלום חשבונות (למשל, הזמנה שבועית קבועה בסופר). שמרו חפצים קבועים במקום נגיש, והחזירו אליהם בכל פעם. העדיפו חפצים לא דורשי תחזוקה – בגדים ומצעים שלא מתקמטים, צמחים עמידים, מזון בסיס שנסבל לאורך זמן – והשקיעו במכשירים כמו רובוט שואב או סיר איטי.
להפחית הסחות דעת בבית ובעבודה – כבו התראות סלולרי, בטלו רשימות דיוור מעיקות, והשתמשו ברעשי רקע או מוזיקה ממוקדת לעבודות לפי הצורך.
פעילות גופנית. פעילות סדירה עוזרת לנהל סטרס ולהפחית אי שקט במהלך היום. 20–30 דקות פעילות מספיקות לרוב להפעיל דופמין ולעבור כמה שעות פרודוקטיביות. לאט-לאט תוכלו לדעת כמה זמן הליכה או ספורט מחזיר לכן את הפוקוס.
תזונה ואורח חיים מתאימים. רבות עם ADHD מדווחות שתפריט דל פחמימות/סוכרים תורם להן, ולעיתים גם עיכול גלוטן/קזאין בעייתי במערכת העיכול.
יומן יומי לניהול משימות ולסידור סדרי עדיפויות. את הפעולות החשובות תעשו קודם – לעיתים סיום כמה משימות קטנות נותן בוסט מיידי ו"מפנה מקום" לדברים קשים יותר. שימו לב לא להיתקע ב-busywork.
פירוק משימות לחלקים קטנים וביצוע חלק אחד בלבד בכל פעם. החליטו לקפל כביסה 10 דקות, הפעילו טיימר, ותחגגו רגע של הישג. גם אם לא סיימתן – עשיתן הרבה יותר ממה שלא להתחיל בכלל. כשתראו שאפשר, תעברו לעוד סבב או משימה אחרת. נסו גם את "שיטת הפומודורו".
קבלי מגבלות וטפלי בעצמך. כולנו נתקעות – לא להיבהל. טיפול אישי או טיפול קבוצתי יעזור לזהות דפוסים וישפר את הכלים והפרספקטיבה. לעיתים, נשימה מודעת אחת מספיקה לעצור, לזהות מה קורה ולהקשיב למה שאת צריכה עכשיו – למתוח את הגוף, לשתות מים, לענות על שאלה – וכך תוכלי להמשיך הלאה.
תרופות מרשם לרוב יעילות להקלה על התסמינים. רבות מתארות שהחיים משתפרים משמעותית עם הטיפול הנכון. אפשר לשלב ממריצים ותרופות לא ממריצות למיקוד ומוטיבציה. לעיתים ישולבו גם נוגדי דיכאון למצבים נלווים של דיכאון או חרדה.
החיים משתנים כל הזמן. עם השנים הסימפטומים יכולים להראות אחרת, וסביבת החיים והשגרות מתעדכנות בהתאם.
למרות ש-ADHD לכל החיים, אפשר להסתגל ולשגשג בעזרת התאמות חכמות – במיוחד כשיש אבחון ברור ותמיכה מהסביבה. יזמיות מצליחות רבות מדווחות על ADHD – הצורך לשינוי תמידי והקושי בשגרה דוחף לחדשנות.
עם זאת, ADHD היא לא "כוח על". זהו אתגר שמפריע לארגן חיים מוצלחים, גם כשנראה שהכל בסדר מבחוץ.
הבשורה הטובה: המודעות גוברת ויש עזרה. הצעד הראשון: להכיר בכך שמגיע לך עזרה – כל יום מחדש.
ניתן לעקוב אחר המחזור שלך עם WomanLog. הורידי את WomanLog עכשיו: